בואו נדבר על “Fleabag”. פוסט זה מכיל ספוילרים, לכן אם תרצו לראות את הסדרה לפני שתקראו הלאה. אך אם אינכם חיים מתחת לאבן, אתם כנראה כבר מודעים לכך שקהל האהבים של “Fleabag” מלא באשמה תאוותית המשיכה לכורסאות באולמות הציבוריים ברחבי הארץ, כי אנחנו כל כך רוצים שהיא ת”מפגש עם כומר”.
אין דבר על כדור הארץ – לא קינק או תנוחת מין, סיפור מושך או תצלום של איבר זקוף וחסר מכות – שמגיע לקרבת הרמת ההתרגשות והחשק שאני חווה כשאני מתמודדת עם גבר שרוצה לספק אותי אך אינו יכול. התחושות הללו, של תאווה חיה ונוכחת, חזקות ואינטנסיביות, מייצגות את ההתרגשות המורכבת שמגיעות עם מגע אסור ומנוגד לנורמה.
החוויה הזו משולבת באי־היכולת לעשות משהו, בהגבלה המוסרית והחברתית, שמעצימה את התשוקה עוד יותר. זה בדיוק ההבדל בין תשוקה בלתי מרוצה לתאווה שנשללת, לבין זו שמומנטום מיידי עושה אותה לבלתי נגמרת, וממשיכה למשוך באי־אפשרות לממש אותה. זוהי התשוקה האולטימטיבית – המין האסור, שכולם רוצים אך מתנגדים לחוות בצורה גלויה, מתוך פחד, צנעת הפרט או מחויבות מוסרית.
בדיון זה אני מתארת שלא מדובר בתשוקה בלתי מתממשת בהכרח, אלא באהבה שמושכת שני אנשים יחד, כמו מגנט שמושך אותם ביקום. מדובר באי־יכולת להישאר אדישים, בתשוקה שמחה ועמוקה שמכבידה עליך ומושכת אותך אל גבול המוסר והחברה. זה מצטייר כדמויות שמביטות זו בזו במבט מפתה, מבלי לדבר — מנחשים, מנמיעים, משדרים שפת גוף שמרמזת על רצון עז.
ומדובר בשפת הגוף וההבעות, בדברים שנאמרים בקול רועד ומרוחק, אך עם משמעות ברורה: “אני רוצה לגעת בך,” או “אני חושב על לנשוך את בשר הגב שלך,” והכל בשקט, במתח. הדברים האלה מעוררים אצלנו את החשש שהדבר העתידי יהיה עם תוצאות בלתי רצויות, אך אנחנו שמחות להמשיך עם ההרהור והמשיכה של המחשבות השאינן מאפשרות שקט אמיתי.
הסצנה המרתקת היא זו שבה דמות כמו Fleabag יושבת בשקט, כנועה בתוך קיום דתי כמו מפגש קווייקרי, אך בתוך זה היא מתמודדת עם רצון עז ליחסים עם כומר, שהולך ומתייחס אליה באורח שונה ורגיש, אך גם עוין ומורכב. ההיא שמביטה בו ומרגישה את התשוקה שלה, בעודו שואל אם היא יודעת שיש גבר שרוצה להיות קדוש כל כך שהסיר את עצמו כדי להימנע מרצונו – מתוך ניסיון למחוק אותו, כביכול.
הרמזים שמגיעים מגברים הם מעטים, אך חדים: מבטים שמרמזים על תאווה, והצבעות שמבטאות מאמץ להסתיר את החשק, כמו לומר בפנים שהגבר במצב קשה כרגע, או לחשוב על ללקק ולהריח את הגוף של האחר. כל האזהרות הללו לא משאירות מקום לספק בנוגע לכוונות של המחתרים שמנסים להסתיר את התשוקה שהם חשים בפנים.
החידוד כאן הוא שהמגע האסור והחשק הזה לא מוביל בהכרח לסיום טוב. ייתכן ש-Fleabag תבצע מעשה שיחייב עליה את הדבקות במבט חודר במקום אהבה אמיתית. ניסיון זה משקף את המצב שבו תאוות האדם המוצגת בסביבה המורכבת מיחסי ממון, מחויבות, ומגבלות חברתיות, מעלה שאלות קשות על טיב הקשרים שניתן לפתח מתוך הרצון המיני החזק הזה.
זהו בדיוק המתח בין הקינק הבלתי מרוסן לבין הרגשות הגלויים והאמיתיים — בין מה שמותר ומה שאסור, בין הפנטזיה למציאות. החשק, התשוקה והרצון במערכות יחסים לא תמיד מייצגים את האהבה, והדברים אינם בהכרח הולכים יחד. לעיתים, התשוקה עצמה היא הדבר המושך והמסוכן, שיכול לייצר סחרור של רגשות ותוצאות בלתי צפויות.
אני שואלת את עצמי כל הזמן עד כמה אפשר לבסס קשר על הקינק ההיסטרי והלוהט הזה, והאם אפשר לבנות משהו יציב מתוך תאווה כזו. ברור לי שהמוח שלי מתבלבל ומערכת המחשבות שלי אינה בהירה. לפעמים השיבושים במוחי אינם מבוססים על היגיון, אלא על ההתרגשות והחשק שעוטפים אותי מכל עבר.
הסיפור הזה אינו חייב להסתיים באהבה. הרצון, התשוקה והדחף אינם בהכרח שלבים לפני הכיול לאהבה אמיתית. אני לא זקוקה – ואולי אפילו לא רוצה – לסוף טוב וכרוך באושר “אחרי הכל”. אני רוצה את ההנאה באותם רגעים שבהם החשק פשוט שולט, בלי שתהיה מחויבות או הבטחות עתידיות.
אני שואפת לרגעים של כיף, לא לאהבה יציבה ומחייבת, אלא לתשוקה חמה ומוחלטת. ולעיתים זה נראה מרושע, מוזר ומקובל עלי לחשוב שאני מעדיפה שהדמויות האלה, כמו Fleabag, לעולם לא יגיעו לכדי מימוש מלא של התשוקה הזאת עם הכומר, כי זו בדיוק הרומנטיקה שמספקת את מרב ההתרגשות שלהן.
