כשאני מציגה בפני מישהו את הטלפון שלי, היד שלי רועדת וקשה לי להאמין למה אני קוראת. הטקסטים שקראתי אינם פשוטים; הם מעוררים אצלי תחושת קנאה שלא חוויתי מעולם לפני כן. זו הרגשה מוזרה, שמפתיעה אותי בעצמה, עד לנקודה שבה אני מבינה שאני מקנאה באופן עז. אני שואלת אותו “מי זאת?” בקול רועד, והוא מהנהן באטימות, מגרגר ומודה שזיינה אותה. אני מרגישה לראשונה בעולם שהרגשתי אותו באמת — תערובת של אכזבה, כעס, וקנאה שמעוררת בתוכי תחושות בלתי נסבלות.
עם השנים, אני שואלת מישהו אחר “מי זאת?” ומבינה כי אותה אישה היא די פתוחה, מרשימה בלהג שלה, מצחיקה, נועזת ולעיתים גסה. היא חברה שלו, ואני מרגישה קינאה אך מנסה להרחיק את התחושות הלא נעימות מבלי להראות אותן, כי למרות שאנו שוכבים, צוחקים ואוהבים, הוא לא זה שהופך אותי לאישה שלו, ואני עדיין לא רשאית להתערב בחיים הפרטיים שלו.
במגעים מאוחרים יותר, כשהיא משבחת את כישורי הנשיקה של אותו אדם, אני מחייכת ומעמידה פנים שזה לא פוגע בי. בפועל, זה קשה לי מאוד, והכאב חבוי היטב מתחת לפני השטח, בלב שלי, בזמן שאני מנסים לשמור על מראית עין נינוחה.
יום אחד אני חוזרת מבילוי סופי שבוע ומגלה שהבחור שהיה כמעט בן זוגי החליט לצאת עם מישהי אחרת. אני מנסה לא לחשוב על ההפסקה במין בינינו, אך העיניים שלי מתערבות בזיכרונות של ההודעות שהחליף איתי בלילות, ומבולבלת על איך יכולתי לתפוס אותו שונה כל כך לא נכון. תחושת אכזבה קשה לה לעבור, וכשאני מנסה להתחמק, נדמה כאילו הדינמיקה משתנה, והוא רואה מולי אישה אחרת, שמנוגדת אלי, שמאוחדת איתו על ידי מגע אינטימי ומסתורי.
בדרך חזרה הביתה, הוא לועג לי, ומגרה את שיערתי: “למה את כל כך מקנא?” הוא שואל, והבנתי שזוהי חלק ממהותי הפנימית — קנאה מתמידה, חלק בלתי נמנע ממני. קנאה שזה כל הווייתי, יפי ופגומה, שמושכת אותי לתחושת חוסר ביטחון שהולך ומחמיר. הערות של סודות שמתחבאים בין גבר לרעייתו, וההסתכלות הלא מתפשרת על תכנים אישיים של אחרים, מגבירות את תחושת הריקנות והכעור שבי.
אני מקנאה כי אני לא בטוחה בי עצמי. אני שואלת אותו לעיתים קרובות “מי זאת?” ומרגישה שזו שאלה לא נוחה, שסותרת את ההיגיון הפנימי שלי, אך יש בה משהו הכרחי. אני מחפשת פתרונות, טקסים, רעיונות כדי להתמודד עם ההרגשה, ומתנחמת בידיעה שאהבתו אליו היא כן. אני מבלה יותר מכפי שאצטרך עם חברה טובה, שמסייעת לי להראות לפניו שאני ש сравнוגע בעצמי, ושלא יגיד לי שזה בסדר, כי זה לא.
לא סיפרתי על הקנאה והאי-ביטחון כדי לקבל רחמים, כי אני מחשיבה את עצמי כבוגדת, משקרת ומבישה בגידות שמבצעת באנשים שהאהבו אותי. קראתי הודעות, התלוננתי על אנשים טובים, בכיתי על כתפיים של חברים כאשר הייתי בטוחה שהרבה מזה באשמתי האישית. אני סובלת מקנאה, מאי-ביטחון, ומתקשה לנהל את זה.
עוד סיפור — אדם חדש שמגיע לחיי, ומיד משהו בו מפעיל אצלי את כל התחושות הקנאה. בטן מתהפכת, אני מנסה לשתוק את הצורך לשאול “מי זאת?”, ומדחיקה את התמונות שמעוררות בי כאב — לא שסיפור הזוגיות שלהם, אלא הרגעים שבהם הוא משוחח איתה לבד, מבלי שאני חלק מהשיחות, צוחק איתה בחשאי, שולח לה הודעות שמאיימות לעורר בי קנאה וקבס. הרגעים שבהם הוא מקריב אותי, לא מראה לי את ההסבר או את התשובה שמסבירה את הקשר הייחודי ביניהם.
במקום לשאול את השאלות הקשות, אני שואפת לנהל שיחה רציונלית — להודות שאני מקנאה ומאוכזבת, ולהציג את עצמה בפניו. אני מתרגלת להגיד את המילים “אני מקנאית, אני לא בטוחה בעצמי. אפשר עזרה?” את המשפט הזה אני אומרת מתוך ידע שעזר לי לחדד את ההבנה של ההרגשה, ושהוא לא ילעג לי, יתייחס אליי בכבוד, ולא יזלזל או יְעַנֵּה אותי בגלל הרגשות שלי.
הוא מסתובב כדי להסתכל ישירות לתוך עיני, מניח את ידיו על כתפיי ומכניס נשימה עמוקה. הוא אומר לי שאוהב אותי, מראה סימני דאגה וקולו חלש, ומלטף אותי ומחבק אותי, ומפריש את כל רגשיו. הוא מבטא באוזני “אני אוהב אותך. אני. אוהב. אותך.”, ומבין שאני לא משתפת פעולה מתוך רצון להציק או לבקש רחמים, אלא מתוך צורך אמיתי להרגיש מובנת ואהובה. הוא מודה שאני לא טועה או משוגעת, וזה מרגיע אותי. במקום לשאול “מי זאת?”, אני אומרת:
“אני מקנאה ואולי לא בטוחה בעצמי. אפשר עזרה?”
אני שואלת את זה לא כי אני חכמה או מבינה יותר, אלא כי למדתי לשאול את השאלה הנכונה, וכי אני מרגישה שאני יכולה לומר את זה בלי להתבייש. יותר מזה, אני יודעת שהוא לא יזלזל בי, לא יגיד לי שהרגשות שלי לא חשובות, ולא יצחק עליי. במקום זה, הוא שואף להראות לי את אהבתו והביטחון שלו בי, בשיחות ובהבעת רגשות, שיחזקו את ההכרה שלי שאני לא לבד במפלס הזה של החיים.
הוא מחבק אותי, משקף את אהבתו ומבהיר לי שהוא מודה לי על הכנות והכוחות. בסופו של דבר, אנחנו משדרים אהבה, תקשורת ואמון, שמייצבים אותי ומרגיעים את רוחי הפגועה, ומאפשרים לי להמשיך בדרך של חיפוש והבנה עצמית.
