עוצמה, תשוקה וסוכנות: האם הכומר של “פריפייג'” מתנהג באלימות?

בתקופה האחרונה, התעמקתי בדמויות ובקשרים שבסדרה “Fleabag”. לפני כמה שבועות כתבתי על הכומר והאמנות של הרצון החזק. התענגתי על הרגעים שבהם שני אנשים שרוצים זה את זו מנסים בכל כוחם לא לרצות, למרות החיכוך בין הרצון והמהות המורכבת של הדמויות. היום אני מתקדמת לנושא חדש שהועלה לדיון ברחבי הטוויטר שלי: האם הכומר בסדרה הוא דמות שהתנהגותה מתאימה לקטגוריה של התנהגות בעלת אופי פוגעני? נדון בכך בהמשך הפוסט.

הפוסט הבא מכיל ספוילרים ל”Fleabag”, אז אם תרצה/י לצפות בסדרה לפני הקריאה — שקול/י זאת מראש.

האם הכומר בסדרה “Fleabag” מתנהג בצורה שהיא בעלת אופי של אלימות או פגיעות? במאמר שכתבתי עבור עיתון כנסייתי, הועלו שאלות מעניינות על התנהגותו, במיוחד בהקשר של מה שאחת מצופה מאדם בתפקיד כה חשוב באמונה, והצגת טיעון שלפיו התנהגותו כלפי Fleabag עלולה להתפרש כאלימות. אני אישית סבור/ה אחרת.

האם לכומר יש מעמד של כוח – או שאולי זה לא כל כך פשוט?

אחת הטענות הנפוצות כלפי הסדרה היא שמעמדו של הכומר כמחולל שינוי משמעותי בסצנות מתקשר לסוגיית כוח. באופן כללי, אנשים בתפקיד דתי אכן מחזיקים לעיתים במעמד של כוח מול המונהגים אותם, ולכן חשוב להיות מודע לכך שהדינמיקה ביניהם יכולה להפוך לסוגיה רגישה. אך, בעיניי, המצב של הכומר בסדרה אינו משתלב בדיוק במודל הפשוט של “כומר מחזיק בכוח על הפלישת”.

הנקודה המרכזית היא שפעמים רבות, Fleabag אינה נשית דתית או מאמינה, היא אתאיסטית. לכן, כל כוח שמקורו בתפקידו הדתי של הכומר, במובן של סמכות מטעם הכנסייה, מאבד מעוצמתו או לפחות מוסט במידה משמעותית. היא לא נמשכת אליו בגלל הסמכות הדתית שלו, אלא מתקשה יותר עם ההיבטים האישיים והפחות הרשמיים של הקשר ביניהם, דווקא בגלל חוסר העניין שלה בדת. למעשה, היא מתוחכמת מספיק כדי לסמן שהיחסים ביניהם אינם מושתתים על מעמד דתי אלא על משהו אחר לגמרי.

“למה קוראים לי ‘אבי’ כאילו זה לא מרגש אותך פשוט לומר את המילה?”

במהלך הסצנה המפורסמת שמתארת את ההודאה בספרה הכללית, שבה הכומר בסופו של דבר מצווה עליה ל’להתרכן’ לפני שנשק לה, רבים רואים בכך ניצול של הכוח הסמכותי שלו כדי להשיג את מבוקשו. Hannah Malcolm תיארה את הסצנה הזאת באופן הבא:

“הסצנה במכונית ההודאה היא קשה לצפייה: ברגע בו היא מנסה למצוא דרך להשיג שקט נפשי דרך התפילה (והגיעה לכנסייה באותה הערב בלי כוונה לפגשו), הוא מנצל את הפגיעות שלה (“אני רוצה מישהו שיאמר לי איך לחיות את חיי, אבי, כי עד כה אני חושבת שאני עושה משהו לא נכון”) על ידי נשיקה, ולאחר מכן מאשימה אותה ומבקש ממנה לא לחזור לכנסייה בעתיד.”

עם כל הכבוד, אני מתקשה לקבל את הפרשנות הזאת. ראשית, איני מאמין שהשימוש שלה בדיאלוג שנועד ל”מצא שלווה דרך התפילה” הוא כנה. היא הגיעה לכנסייה, כל הזמן הראתה חוסר עניין בדת עד שגילתה שהאיש שמעסיק אותה הוא הכומר, והפסקה להתעניין בה ברגע שהיא הריחה סיכון או סקרנות כלשהי לגבי האפשרות שאותו כומר נמצא קרוב. זה מראה על התנהגות אופיינית של רבים מאיתנו — כמו למשל, תיאום פגישות עם לשעבר כדי לאסוף חפצים מבלי שיתפיקו בכך, או להמתין שעות במועדונים ששם נוכחים בני זוג אסורים.

ומה לגבי נשיקתו? דעתי היא שהנשיקה במכונית ההודאה היא פחות משמעותית מהמשמעות של מה שקורה לפני כן. Fleabag מבקשת מהכומר ש”יקבע מה לעשות”, ומביעה את הצורך שלה שיתפעל אותה, אפילו באופן ישיר וחד משמעי. היא באופן ברור מבקשת ממנו לקחת את ההובלה ברגע הזה, ולכן רבים רואים בה ביקשה זאת באופן מודע ומכוון. אני מאמינה שהכוח שהוא מחזיק בו בהקשר של ההודאה אינו מגיע מהאל, אלא היא עצמה נתנה לו אותו באופן מודע, מתוך בקשה לשליטה.

האם היא באמת יכולה לוותר על הכוח הזה? והאם היא מסוגלת להסכים לנשיקה, כשמה שהיא מרגישה היא פגיעות? נבחן בכך עוד בהמשך.

הכומר מנצל את הפגיעות של Fleabag

במהלך הסדרה, מוגדר כי Fleabag אוהבת יותר מדי, וזה מעמיד אותה במצב של פגיעות רגשית עמוקה. עם הכומר היא בעיקר פגיעה מאוד, כי הוא מבחין בכל רגע שבו היא מחוץ לקונטקסט הישיר, ופעמים רבות מנצל זאת כדי להנעים את ההומור או להוביל את השיחה לכיוונים הרצויים לו. ניתן לומר שהוא יודע עליה יותר ממה שהיא מודה — הוא מזהה את הפגיעות שלה ומנצל אותן לצרכיו, או לפחות באופן שמשרת את הרצונות שלו.

אני לא סבורה/ת שזה בהכרח מצב של ניצול מכוון. השאלה היא עד כמה Fleabag עצמה מודעת למצב ומה היא נותנת להרשאות שלה בקשר. חשוב לזכור שהיא לא ילדה חסרת אונים, והיא הראתה לא פעם שאת כן יכולה להפעיל שליטה ולהיות במעמד של שווה בסיטואציות מסוימות. לדוגמה, היא שאפה וקבעה במודע להיפגש עם הכומר, ואף הצהירה על רצונה במדויק – והיא זו שלוקחת יוזמה ויודעת להשיב באומץ.

“הוא אומר, שיתרחש עדיין נישואין, הוא מצעק עליה, ונוזף בה, ואומר שנקיימו יחסים.”

לגבי הצעקות, כן, זה יכול להיות לא נעים או קשה לצפייה, אבל בפועל Fleabag מתנהגת באופן שאינו מציין מצוקה מיוחדת. היא רגועה, מתוך ביטחון, ומעצימה את עצמה. בניגוד לסצינות אחרות, שבהן היא מוקרנת כמבוהלת או חסרת אונים, בסצנה הזאת היא מראה שהיא שולטת, לעיתים אף מכתיבה את המתרחש.

אם נבחן את מקרי הכוח בסדרה, לא נראה שבזמן מסוים הכומר שולט לחלוטין על Fleabag באופן שמחייב את ההבנות הרעילות של ניצול. במקום זה, הוא מתמודד עם דינמיקה שבה היא מראה שיש לה עוצמה משלה, גם אם היא פגיעה. היא זאת שמפגינה את הביטחון והשליטה במפגשים רבים, וזו נקודה משמעותית שנוגעת לשאלת הכוח והפגיעות.

אם כך, במבט כולל על המערכת ביניהם, השאלה המרכזית היא לא רק על הכוח שהוא מחזיק, אלא גם על כוח שהיא עצמה משדרת ואינה מתרחקת ממנו. ישנם רגעים שבהם Fleabag מנצלת את היכולת שלה להראות שליטה וביטחון, והדברים האלה אינם מסתדרים עם ההנחות הפשטניות על ניצול ואלימות. הכוח, לפיכך, הוא דינמיקה דו-כיוונית, שבה גם היא מראה עוצמה, גם אם היא מוגבלת או מותאמת לסיטואציה.

חשוב להדגיש שאם קיימת פגיעות, זה לא אומר שהיחסים הם בהכרח אלימים או מזיקים. בהחלט יש מקרים שבהם משפילים או מנצלים, אך במקרים אחרים, ישנה מערכת מורכבת שבה שני הצדדים מביעים קורטוב של שוויון אפשרי, גם במצבים של פגיעות או חוסר יציבות.

בהמשך, אני רוצה להרחיב ולבחון כיצד גם הכומר מצוי במצב של פגיעות, ואיך ההבנה של שני הצדדים משפיעה על ההבחנה בין יחסים בריאים, לא בריאים, ואילו קריטריונים עלינו להניח מראש בהתמודדות עם סוגיות של כוח, פגיעות והסכמה בקשרים רגשיים.

האם גם לכומר יש פגיעות משלו?

האם ניתן לשעבר להסתכל על הכומר כעל אדם שבעל פגיעות משלו? לדעתי, בהחלט כן. על אף שבתחילה נראה כי הוא מחזיק בכוח, חשוב לזכור שהוא גם אדם עם קשיים פנימיים. הוא מתמודד עם מצוקות אישיות, בעיות שתייה, בדידות, כאב פנימי, ואולי גם עם משבר אמונה עמוק שמגביל אותו יותר ממה שמדמיינים. כל אלה משפיעים על האופן שבו הוא מתנהג ומוליד אותו לפעמים לחפש נחמה וקירבה בדרך לא תמיד תקינה.

בתוך כך, ניתן לשקול שהאהבה שהוא מדבר עליה, כפי שהיא מתוארת בדברי ההקמה של הסדרה, היא לא בהכרח ביטוי של צדק ומוסר, אלא סוג של רצון לשליטה או ניסיון למצוא משמעות עמוקה יותר בחייו. ההכרה הזאת מחברת בין מצב של פגיעות אישית לבין כוחות חיצוניים המשפיעים על ההתנהגות שלו.

האם מדובר באהבה או בחיפוש אחר שליטה?

בתוך דבריו על אהבה, הכומר מתאר תכונות שנראות שליליות — הגורמות לאנשים להיות אגואיסטיים, מרושעים, ואובססיביים לגבי א Looks והצגות חיצוניות. Hannah Malcolm טענה כי מדובר לא באהבה אלא בניסיון של מישהו לנצל תכונות אלה כדי להשיג שליטה באחרים. לטעמי, כדאי שנפריד בין ההגדרות והפרשנויות השונות של אהבה, ונדון במונחים כמו “אהבה כאובדן שליטה” ו”אהבה שגורמת לכאבים”. גם אם חלק מהתיאור של הכומר על אהבה נשמע קיצוני או מזיק, הוא משקף מציאות רגשית מורכבת שהכרחית לדיון על הפגיעות והחופש בחירות.

ובסיום, מצאתי בפני את ההערה של Fleabag בפרק האחרון כשהיא מבינה מי היה בעצם המוזכר במרכאות בסיפורו של הכומר: “זו אלוהים, לא כן?”. משמעות ההבנה היא שהאהבה המורכבת והמוכרת של הכומר, שתיאר כהתנהגות של שליטה ורצון לשרוד, בעצם מתייחסת לאהבתו לאלוהים — שהופכת בעיניו מקור לפגיעות, לבדידות ולמאבק על חירותו.

כוח בסיפורי Fleabag והמשמעות של ההסביבה שלנו

הנקודה האחרונה שאני מעלה היא שהכוח שמוכר לנו בהקשר של דמויות כמו הכומר, אינו תמיד מייצג מציאות שבריאות ונכונה. הכלי המרכזי לדיון הוא ההבנה שישנם מצבים שבהם המורא והכוח המופעלים על אנשים בעומק שלהם אינם תמיד מסוגלים להוכיח אלימות פיזית או מילולית, אלא משקפים מערכות יחסים שבהן והיכולת של כל צד להציב גבול מתערערת. לכן, חשוב שניקח בחשבון גם את הפגיעות של אותם דמויות, ולא נתפתח במישור הפשטני של “הם רעים, הם אלימים”.

במבט על “Fleabag”, הסדרה מצליחה להציע מרחב להתבוננות והסקת מסקנות אישיות על כוח, פגיעות, והסכמה. היא מעודדת אותנו לחשוב מחדש על מה שאנו מצפים מיחסים בינאישיים, ועל הקשר בין רגשות, אמונות, ומעשים בעולם המורכב של היום. זהו סיפור שמותיר חותם אישי עמוק, ומזמין כל אחד מאיתנו לנסות להבין את העולם הפנימי שלו, ולהחליט כיצד ישראל ומערכות יחסים הן חלק בלתי נפרד מחוויית החיים שלנו.