הקשר בין פליבג לכומר בעונה השנייה של Fleabag מסעיר משום שהוא מסרב להיכנס למסגרת נוחה. יש בו משיכה הדדית, הומור, אינטימיות ותחושה נדירה ששני אנשים מצליחים לראות זה את זו באמת. באותה נשימה יש בו גם פערי תפקיד, הפרת גבולות ורגעים שבהם תשוקה מקבלת צורה של פקודה. לכן השאלה אם הכומר מתנהג באלימות אינה יכולה להיענות רק באמצעות ספירת נשיקות או בדיקה מי יזם את המפגש. צריך לבחון איזה כוח יש לכל אחד מהם, כיצד הוא מופעל, והאם הרצון ההדדי מאפשר לשניהם לבחור באופן חופשי.
מכאן והלאה יש ספוילרים משמעותיים לעונה השנייה של Fleabag.
קריאה שטוענת שהכומר הוא פשוט טורף ופליבג היא קורבן חסר אונים מפספסת חלק גדול מהדינמיקה ביניהם. גם הקריאה ההפוכה, שלפיה הכול תקין מפני שהיא חושקת בו ומשיבה לו ביוזמה משלה, שטוחה מדי. הסדרה בונה קשר שבו שני אנשים בוגרים נמשכים זה לזו, אך אינם מגיעים אליו מאותה עמדה. ההבדל הזה אינו מבטל את המשיכה, והוא גם לא נעלם בגללה.
מה בעצם בודקים כששואלים אם זו אלימות
המילה ״אלימות״ כוללת מצבים שונים מאוד. לעיתים מדובר באיום, בכפייה או בהפחדה ברורה. במקרים אחרים הנזק נוצר מתוך תלות, מניפולציה, טשטוש עקבי של גבולות או שימוש בסמכות כדי לצמצם את יכולתו של אדם אחר לסרב. לא כל התנהגות בעייתית היא בהכרח התעללות, ולא כל מפגש רצוי הוא בהכרח בריא. בין שני הקצוות האלה נמצא חלק גדול מהקשר בין פליבג לכומר.
כדי לנתח את היחסים ביניהם כדאי להפריד בין כמה שאלות. האם יש משיכה הדדית? נראה שכן. האם פליבג מסוגלת ליזום, להתגרות, לסרב ולשנות את כיוון השיחה? בהחלט. האם לכומר יש מעמד סמכותי וסמלי שמשפיע על המתרחש? גם כן. והאם הוא חוצה גבול מקצועי ודתי? קשה לטעון אחרת. התשובות אינן סותרות זו את זו.
זו הבחנה חשובה גם מחוץ למסך. אדם יכול לרצות בקרבה ובכל זאת לא להסכים לכל פעולה שמתרחשת בתוכה. הוא יכול להיות חד, מצחיק ובטוח בעצמו ברגע אחד, ופגיע מאוד ברגע הבא. אוטונומיה אינה תכונת אופי קבועה שמבטיחה חסינות מפני פגיעה; היא נבחנת בתוך ההקשר המסוים וביחס לאפשרות המעשית לעצור.
האם עצם היותו כומר מעניק לו כוח עליה
פליבג אינה מאמינה ואינה מגיעה אליו כתלמידה רוחנית מסורה. היא לא מקבלת את סמכות הכנסייה כמובנת מאליה, ולעיתים קרובות היא אף לועגת לטקסים, לשפה הדתית ולמתח שבין התפקיד שלו לבין גופו ורצונותיו. במובן הזה, הוא אינו שולט בחייה כפי שכומר עשוי לשלוט בחייו של אדם שתלוי בו לקבלת הדרכה, שייכות או אישור מוסרי.
אבל מכאן לא נובע שלתפקיד שלו אין משמעות. סמכות אינה פועלת רק על מי שמאמין בה מבחינה תיאולוגית. היא נוכחת גם במקום, בלבוש, בשפה ובכללים שהוא התחייב לשמור. הכנסייה מעניקה לו גישה למרחבים של וידוי, נחמה והדרכה. פליבג יכולה להתנגד לכל אלה, ובכל זאת להבין היטב שהוא מייצג מוסד ושמערכת היחסים שלהם אסורה מבחינתו. דווקא האיסור הוא חלק מהמטען הארוטי של הקשר.
נוסף על כך, הוא קובע חלק מהמסגרת. הוא יודע אילו גבולות חלים עליו, מתי הוא פועל ככומר ומתי הוא מנסה להיות פשוט גבר שנמשך לאישה. פליבג יכולה לנחש את עוצמת המאבק שלו, אך היא אינה שותפה מלאה להתחייבויותיו המקצועיות והרוחניות. האחריות לנהל את הגבול הזה מוטלת בראש ובראשונה עליו, לא עליה.
לכן הטענה ״היא אתאיסטית, אז אין לו שום כוח עליה״ אינה מספקת. נכון יותר לומר שהכוח שלו מוגבל, לא מוחלט. הוא אינו המנהיג הרוחני שלה במובן המקובל, אך הוא עדיין מחזיק בסמכות מוסדית ובשליטה מסוימת בתנאי המפגש. מנגד, גם לה יש כוח: היא קוראת אותו היטב, מזהה את תשוקתו, בוחנת את הגבולות שלו ולעיתים דוחפת את השיחה בדיוק למקום שממנו הוא מנסה להתרחק.
סצנת הווידוי משנה את כללי המשחק
המבחן הקשה ביותר מגיע בתא הווידוי. פליבג מדברת שם מתוך עייפות עמוקה מהצורך לנהל את עצמה. היא מבקשת שמישהו יאמר לה מה ללבוש, מה לאכול, מה לאהוב ואיך לחיות. אפשר לשמוע בדברים האלה גם תשוקה למסירה ארוטית של שליטה, אבל זו אינה המשמעות היחידה שלהם. זו גם הודאה של אדם שמותש מן הכאוס הפנימי שלו ומבקש, לפחות לרגע, להפסיק להחליט.
כאשר הכומר אומר לה לכרוע, הסדרה מחברת בכוונה בין פקודה דתית, משיכה מינית ופגיעות רגשית. הרגע עובד מפני שהוא טעון בכל שלוש השכבות. ניסיון לנקות ממנו אחת מהן מחליש את מה שהסצנה עושה. זו אינה סתם נשיקה בין שני אנשים שנפגשו בבר, אך גם לא סצנה שבה אין לפליבג רצון משלה.
אפשר לראות בתגובה שלה הזמנה לכך שהוא יוביל. היא חושקת בו, נשארת במקום ומשתתפת בנשיקה. עם זאת, בקשה שמישהו ״יגיד לי מה לעשות״ אינה הסכמה גורפת לכל פעולה מינית. ההקשר חשוב: היא נמצאת בתא וידוי, מדברת על חוסר היכולת שלה לנהל את חייה, ומול אדם שאמור להעניק לה הקשבה ולא להפוך את החשיפה המיידית לאירוע מיני. גם אם הנשיקה הדדית, הבחירה שלו בעיתוי מעוררת אי־נוחות מוצדקת.
הבעיה אינה שאי אפשר לזהות את רצונה של פליבג. הבעיה היא שהכומר מגיב לרגע של חשיפה רגשית באמצעות מימוש התשוקה שלו. הוא אינו כופה עליה קשר בניגוד לרצונה, אך הוא מערבב תפקידים באופן שמקשה לדעת היכן הסתיימה ההדרכה, היכן התחילה הפנטזיה ומי אחראי לעצור. זהו גבול אתי שנחצה גם בלי לקבוע שהסצנה מתארת תקיפה.
פגיעות אינה מוחקת יכולת בחירה
פליבג אינה דמות פסיבית. היא יוזמת מפגשים, שואלת שאלות ישירות, מתגרה בכומר ומסרבת לקבל את התשובות הרשמיות שלו. היא גם מכירה במידה רבה במה שהיא רוצה. בניגוד לדמויות אחרות בעולמה, הכומר מבחין כשהיא מתנתקת מהשיחה ונעלמת אל המרחב הפרטי שלה. המבט שלו חודר דרך המנגנון שבאמצעותו היא שומרת מרחק מאנשים ומהכאב שלה, ולכן המשיכה אליו עוצמתית במיוחד.
היכולת שלו לראות אותה היא מקור לקרבה, אבל גם מקור לכוח. אדם שמזהה את המקומות שבהם מישהו אחר מתחמק יכול להשתמש בתובנה הזאת כדי להציע קשר כן, או כדי ללחוץ בדיוק בנקודה הרגישה. הכומר עושה מעט משניהם. לעיתים הוא מזמין אותה להיות נוכחת ולא להסתתר מאחורי בדיחה; ברגעים אחרים הוא משתמש בקרבה כדי לקדם רצון שהוא עצמו מתקשה להודות בו.
עם זאת, לא נכון להסיק שפגיעותה הופכת כל יוזמה מצדו לניצול. אנשים פגיעים מסוגלים לבחור, לחשוק, לקחת סיכונים ולהסכים. אם נתאר את פליבג רק כאישה שבורה שאינה יודעת מה היא עושה, נשלול ממנה את המורכבות שהסדרה מקפידה להעניק לה. היא אינה ילדה, והכומר אינו שולט בכל תנועה שלה. היא נכנסת לקשר בעיניים פקוחות במידה מסוימת, גם אם אינה יכולה לחזות את מחירו הרגשי.
מן הצד השני, הביטחון שהיא מפגינה אינו הוכחה לכך שאינה נפגעת. תגובה רגועה, הומור או יוזמה מינית אינם מדד אמין להיעדר מצוקה. אנשים מגיבים למתח בדרכים שונות, ולא תמיד הרגש מופיע בזמן אמת בצורה שהצופה מצפה לראות. לכן אי אפשר להכריע בשאלת ההסכמה רק לפי השאלה אם היא נראית מבוהלת או אם היא משיבה לו באותה עוצמה.
האם הכומר מנצל את פליבג
כדי לדבר על ניצול צריך לבדוק אם אדם משתמש באופן שיטתי בפגיעותו של האחר לצורך שליטה, סיפוק או השגת יתרון. במקרה הזה אין תמונה פשוטה. הכומר אינו מתכנן מלכודת ואינו בונה תלות מתמשכת שמטרתה לבודד את פליבג או לשלוט בחייה. פעמים רבות הוא דווקא מנסה להציב גבול, להתרחק ולהזכיר לעצמו את המחויבות שבחר בה. הניסיונות האלה אינם עקביים, אך הם מלמדים שהוא מבין שיש בעיה ולא מתייחס אליה כאל חפץ העומד לרשותו.
ובכל זאת, יש רגעים שבהם הוא מרשה לעצמו ליהנות מן העמימות. הוא מזהה את המשיכה שלה, מחזיר לה פלרטוט ומשאיר את הקשר פתוח גם כשהוא יודע שאינו מסוגל להציע לה עתיד זוגי. ההתקרבות והנסיגה יוצרות עבורה חוסר יציבות. ייתכן שהוא אינו מתכוון לפגוע, אבל כוונה טובה אינה מבטלת את השפעת ההתנהגות.
ההבדל בין טעות, אנוכיות והתעללות נמצא בין היתר בדפוס. האם הגבולות נחצים שוב ושוב למרות סירוב ברור? האם צד אחד מעניש את האחר כשהוא אומר לא? האם נוצר פחד ממשי מתגובה, אובדן מעמד או השפלה? האם יש ניסיון לבודד, לבלבל או להפוך את האחר לתלוי? הסדרה מציגה הפרת גבולות והחלטות פוגעות, אך אינה מספקת בסיס מוצק לכל המרכיבים האלה.
לכן התיאור המדויק יותר הוא קשר הדדי שיש בו פערי כוח וניהול גבולות לקוי. הוא עשוי להיות מזיק גם בלי להתאים במלואו להגדרה של מערכת יחסים מתעללת. ההבחנה הזאת אינה נועדה לזכות את הכומר מכל אחריות, אלא למנוע מצב שבו כל התנהגות פוגעת מקבלת אותה תווית וכך מאבדת את הדיוק שלה.
גם הכומר פגיע אבל האחריות שלו נשארת
הכומר רחוק מדמות יציבה וכל־יכולה. הוא בודד, שותה יותר מכפי שנראה שנוח לו להודות, ונקרע בין הכמיהה לקשר אנושי לבין הזהות שבנה סביב אמונתו ותפקידו. פליבג מערערת אותו משום שהיא רואה את האדם שמאחורי הצווארון ואינה מתרשמת מהתשובות שהוא רגיל לספק. לידה הוא אינו רק איש דת שמקשיב לאחרים; הוא אדם שמבקש שיראו גם אותו.
הפגיעות הזאת מסבירה חלק מהתנהגותו. היא אינה פוטרת אותו ממנה. אדם יכול לסבול באמת ובכל זאת לפגוע. הוא יכול להיות מבולבל, מאוהב או מפוחד ועדיין לשאת באחריות לאופן שבו הוא משתמש בסמכות שלו. למעשה, מאחר שהוא מודע לאיסור ולגבולות התפקיד, אפשר לצפות ממנו לזהירות גדולה יותר.
גם כאן הסדרה נמנעת מחלוקה פשוטה בין חזק לחלש. לפעמים פליבג היא זו שמדברת בביטחון בעוד הוא נסוג, מגמגם או מנסה להחזיר לעצמו שליטה. ברגעים אחרים הוא קובע את התנאים והיא מחכה להכרעתו. הכוח עובר ביניהם, אך הוא אינו מתחלק באופן שווה בכל רגע. דינמיקה משתנה אינה זהה לשוויון מלא.
הדרשה על אהבה חושפת את הקונפליקט
הדברים שהכומר אומר על אהבה אינם תיאור רומנטי ונקי. האהבה, מבחינתו, יכולה להפוך אנשים לאנוכיים, אובססיביים, חסרי שקט ואפילו אכזריים. הוא מדבר עליה כעל כוח שמסכן את השליטה העצמית. אפשר לשמוע בכך אזהרה מפני קשר הרסני, אבל גם וידוי עקיף: הוא חושש פחות מפליבג עצמה ויותר ממה שהאהבה אליה עושה לזהות שלו.
בסוף מתברר שהמאבק אינו רק בין אישה לבין כהונה. האהבה המרכזית בחייו היא אהבתו לאלוהים, והיא תובעת ממנו נאמנות, ויתור ומשמעת. כשפליבג מבינה למי הוא מתכוון, ההחלטה שלו מקבלת עומק נוסף. הוא אינו דוחה אותה מפני שאינה ראויה או משום שלא רצה בה. הוא בוחר בקשר אחר שמארגן את חייו ומעניק להם משמעות.
הבחירה הזאת עשויה להיות כנה ועדיין להכאיב. למעשה, הכאב נובע מכך שהרגש ביניהם אינו מדומיין. אילו הכומר היה רק מניפולטור, הסיום היה פשוט יותר; אילו היה רק קורבן של תשוקה אסורה, האחריות שלו הייתה נעלמת. הסדרה מחזיקה את שתי האפשרויות יחד: הוא אוהב אותה, והוא גם מערב אותה במאבק שלא הייתה יכולה לפתור עבורו.
איך אפשר לבחון קשר כזה בלי למהר לפסק דין
צופים שונים מגיבים לסיפור בהתאם לניסיון שלהם. מי שנפגע בעבר מדמות סמכות עשוי לחוות את תא הווידוי כמטריד במיוחד. מי שמזהה בפליבג אישה בעלת רצון מיני ברור עשוי לראות דווקא הדדיות ושחרור. שתי התגובות לגיטימיות, אבל ניתוח מועיל דורש יותר מתחושת בטן. אפשר לשאול כמה שאלות קונקרטיות:
- מה מקור הכוח? במקרה של הכומר מדובר בתפקיד דתי, בגישה למרחב אינטימי וביכולת להגדיר מתי הקשר מותר ומתי הוא חייב להסתיים.
- האם אפשר לסרב בלי להיענש? פליבג אינה מאוימת באובדן פרנסה, קהילה או ביטחון, וזה מצמצם את עוצמת הכפייה. עם זאת, היא חשופה לדחייה רגשית מצד אדם שכבר נעשה חשוב לה.
- האם ההסכמה מפורשת ומתמשכת? משיכה קודמת אינה אישור אוטומטי לכל צעד. ההסכמה צריכה להתקיים בתוך הרגע ויכולה להשתנות גם לאחר יוזמה או נשיקה.
- מי אחראי לגבול המקצועי? האדם שמחזיק בתפקיד הוא זה שאמור לנהל את גבולותיו. העובדה שמישהו אחר מפלרטט איתו אינה מעבירה אליו את האחריות הזאת.
- האם מדובר באירוע בודד או בדפוס של שליטה? הפרה אחת יכולה להיות חמורה, אך דפוס מתמשך של הפחדה, ענישה ותלות מעיד על בעיה שונה בעוצמתה ובאופייה.
- מה קורה לאחר חציית הגבול? לקיחת אחריות, בהירות ומתן מקום לבחירתו של האחר שונות מאוד מהאשמה, הכחשה או דרישה לשמור סוד לטובת בעל הסמכות.
השאלות האלה אינן נוסחה מתמטית, והן גם אינן מחליפות הקשבה לאדם שנפגע. הן עוזרות להימנע משתי טעויות נפוצות: להכריז שכל קשר עם פער סמכות הוא בהכרח אלים, או להניח שמשיכה הדדית הופכת כל פער כזה לחסר משמעות.
אז האם הכומר מתנהג באלימות
על סמך מה שהסדרה מציגה, קשה לקבוע שהכומר מנהל מערכת יחסים מתעללת במובן של דפוס כפייה ושליטה. פליבג שומרת על יכולת פעולה, מביעה תשוקה, יוזמת ומאתגרת אותו. אין בידיו שליטה מקיפה על חייה, והיא אינה מוצגת כמי שפועלת מתוך פחד ממנו.
עם זאת, התנהגותו אינה נקייה. הוא חוצה גבול מהותי בתא הווידוי, מגיב לפגיעות שלה בדרך שמשרתת גם את תשוקתו, ומכניס אותה לקשר שהוא יודע מראש כי אינו מסוגל לנהל באופן יציב. העובדה שהיא רוצה אותו אינה מוחקת את האחריות שלו. גם הפגיעות שלו, אמונתו והמאבק הפנימי שלו אינם הופכים את הבחירות האלה לנכונות.
אולי זו הסיבה שהקשר ממשיך לעורר ויכוח. הוא אינו שיעור פשוט על גבר רע ואישה פגיעה, וגם לא פנטזיה תמימה על אהבה אסורה. זהו מפגש בין שני אנשים שמזהים זה אצל זו משהו נדיר, אך מגיעים אליו עם צרכים, גבולות ומחויבויות שאינם מתיישבים. התשוקה אמיתית, האהבה אפשרית, והנזק עדיין קיים.
ההישג של Fleabag הוא לא בכך שהיא מספקת פסק דין, אלא בכך שהיא מאלצת אותנו להחזיק כמה אמיתות באותו זמן. אפשר לרצות אדם ולכעוס על הדרך שבה פעל. אפשר להכיר באוטונומיה של פליבג בלי להתעלם מכוחו של הכומר. אפשר להבין את המצוקה שלו בלי להפוך אותה לתירוץ. ובעיקר, אפשר לדבר על הסכמה לא כרגע בודד של ״כן״ או ״לא״, אלא כתהליך שתלוי בהקשר, באחריות ובחופש ממשי לשנות את ההחלטה.
